לאחר שדבר כזה "קורה" באחד מהאופנים שתוארו, פעמים רבות האדם יחווה שינוי משמעותי בחוויית החיים שלו. ה"חוויה" יכולה להיות עדינה או עוצמתית מאוד, ומה שמאפיין אותה הוא שהיא אישית ואינטימית מאוד ולא ניתנת לערעור על ידי גורם חיצוני. האדם שחווה אותה מבין שמשהו משמעותי מאוד נחווה על ידו, והתחושה שיכולה ללוות אותו לאחר מכן היא שאין דרך חזרה למצב שהיה לפני אותו "אירוע".

גם הדרך שבה אנשים שונים יחוו את הטרנספורמציה הרוחנית משתנה מאדם לאדם. לדוגמה, יש כאלו אשר יתחילו את השינוי דרך ההבנה הפשוטה והעדינה מאוד שמתעוררת בתרגול של מדיטציה, שאנחנו לא המחשבות והרגשות שלנו (דבר שמייצר מרחק מהסבל הפסיכולוגי שאותו חווה האדם). זה יכול לבוא לביטוי גם ברגעים בלתי מוסברים של שמחה עוצמתית, אהבה ללא תנאי ורוגע פתאומי עמוק ללא כל סיבה אובייקטיבית נראית לעין. לעיתים תהיינה גם הבנות ברורות על טבע המציאות ועל כך שהמציאות היא אחת, מחוברת ומאוחדת. במהלך הבנות אלו יכולה להיות העלמות של תחושת העצמי האינדיבידואלית והבנה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי יש "משהו" אחר מעבר לעולם החומר, כפי שהוא נתפס בדרך כלל על ידי בני האדם.

"ההתעוררות הרוחנית" שנחווית מלווה פעמים רבות בפליאה גדולה, הקלה ושחרור, התלהבות ושמחה. אך לצד אלו, נולד פעמים רבות גם בלבול ולעיתים מתעוררות גם תחושות מצוקה ודיסאוריינטציה אל מול ה"מצב" החדש שהתגלה. פעמים רבות נוצר במצב הזה אי סדר פנימי שקשה לתווך אותו לסביבה הקרובה, שלא חווה את אותו השינוי, וכתוצאה מכך גם לא יכולה להבין אותו.

מתוך המצוקה והבלבול האדם יחפש היגיון שיעזור לו להתארגן בתוך המצב החדש. לעיתים הוא ינסה למצוא את ההיגיון בעצמו ללא כל עזרה חיצונית, ולעיתים הוא יפנה למסגרת חיצונית כדי שזו תעזור לו לעשות סדר. בחלק מהמצבים האלו האדם עלול לאמץ לעצמו מעין "זהות רוחנית" חדשה, שתחליף את הזהות הישנה (זהות שפעמים רבות לא הייתה מגובשת ושלמה). אם האדם עובר את התהליך לבד, הוא עשוי להרגיש בתוכו שהוא "אדם רוחני" השונה מהאנשים האחרים שהם "לא רוחניים". אם האדם יצטרף למסגרת רוחנית מסוימת, פעמים רבות הוא יידרש לאמץ את מערכת האמונות של אותה המסגרת. אמונות אלו קשורות למעין סגנון חיים אלטרנטיבי שיש בו התנהגויות רצויות והתנהגויות בלתי רצויות. כמו במקרה של האדם שעובר את התהליך לבדו, גם כאן, כשתהליך זה מתרחש בתוך מסגרת, האדם בעצם עלול לעטות על עצמו מעין מסכה/ זהות רוחנית חדשה שמחליפה את הזהות הישנה שלו, זהות שהיא שונה ונבדלת מכל זהות שמציעות המסגרות הרוחניות האחרות וגם מהזהות של שאר בני האדם שאינם מחוברים לעולם הרוח.

לאחר "ההתעוררות הרוחנית", גם כאשר האדם נמצא בתוך מסגרת רוחנית המספקת מעין סגנון חיים חדש, פעמים רבות העולם הרגשי שלו נשאר, למעשה, באותו מצב שבו היה לפני כן. כלומר, כאבים רגשים ו/או קונפליקטים פסיכולוגים פנימיים בלתי פתורים עדיין חיים בתוך נפשו של אותו האדם, וממוסכים על ידי הזהות החדשה שנוצרה. לתופעה זו קוראים פעמים רבות "מעקף רוחני". זוהי בעצם תופעה שבה העבודה הרוחנית משרתת את ההגנות הפסיכולוגיות של האדם, ומונעת ממנו להתבונן פנימה ולהיות במגע כן עם עולמו הרגשי.

המחיר של השימוש במעקפים רוחניים יכול לנוע מתקיעות בהתפתחות האישית של האדם ועד למצבים שבהם האדם יכול לחוות מצוקה של ממש בעקבות הניתוק שנוצר מעולמו הפנימי, בעקבות המענה החסר, ולעיתים המבלבל, שעולם הרוח נותן לו באותו הזמן. מעקף רוחני יכול לגרום להתנהגויות כגון ניתוק והימנעות מהתמודדות עם אתגרי היום יום (מערכות יחסים, אינטימיות, עבודה, כסף וכו') מתוך חשיבה שאתגרים אלו סותרים באופן כלשהו את העבודה הרוחנית שאותה עושה האדם. כמו כן, יכול המעקף הרוחני לגרום גם לתחושות של עליונות/ מיוחדות/נעלות/ מול אנשים אחרים או לתחושה של שליחות ורצון "להציל את העולם". גם תחושות אלו עלולות ליצור קושי גדול במרחב הבין אישי וביצירת מערכות יחסים אותנטיות ומספקות, ולהוביל, בסופו של דבר, למרחק גדול מאחרים. יש עוד צורות רבות שבהן המעקפים יכולים לבוא לידי ביטוי.

רבות מהמסורות הרוחניות שמגיעות ממקומות שונים בעולם ומתקופות שונות של ההיסטוריה האנושית אינן מתייחסות (באופן טבעי) לעולמו הפסיכולוגי המורכב של האדם המערבי במאה ה-21. לדוגמה, מסורת שהתאימה לאדם שחי בהודו לפני 1000 שנה, אינה בהכרח מתאימה באופן מלא לאדם שחי היום בחברה המערבית. בדרך כלל נדרשות התאמות מסוימות כדי שהמסורת תשרת את האדם באופן המיטבי ביותר.

כאן נכנסת לתמונה הפסיכולוגיה המודרנית, שבמשך עשרות שנים חוקרת את נפש האדם גם בתוך המסגרת הטיפולית וגם באקדמיה. עולם הפסיכותרפיה המודרני על כל גווניו מספק מסגרת טיפולית לבני אדם אשר סובלים ממצוקה פסיכולוגית ומעוניינים לעבור ריפוי ולעשות סדר בעולמם הפנימי כדי לשפר את איכות חייהם. במהלך טיפול פסיכולוגי מיטיב ניתן לזהות את הכאבים והקונפליקטים הפנימיים אשר חיים בנפשו של האדם, להעניק להם תשומת לב ועל ידי כך גם למנוע את המעקפים הרוחניים שיכולים לחסום את התפתחותו הרוחנית של הצועד בדרך הרוחנית. חשוב לציין, כי המעקפים הרוחניים הם חלק אינטגרלי מההתפתחות הרוחנית של כל אדם אשר בוחר לצעוד בדרך זו, כלומר כולם יצטרכו לעבור דרכם כדי להתפתח.

האינטגרציה בין עולם הרוח ועולם הפסיכולוגיה היא בדרך כלל הכרחית כדי לעבור תהליך שלם שיאפשר לאדם לחיות חיים מלאים ומספקים בכל תחומי החיים.

הפוסט על חשיבות האינטגרציה בין תהליכים רוחניים ותהליכים פסיכולוגיים הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

לעומת זאת, סבל פסיכולוגי הוא תופעה, שבעזרת הבנה והכוונה נכונה ניתן ללמוד לצמצם אותה באופן משמעותי בחיינו. אנחנו יכולים לגלות, שסבל פסיכולוגי הוא בחירה שלנו. בהתחלה הבחירה היא בלתי מודעת, אך דרך התבוננות שנובעת מכנות וסקרנות אנחנו יכולים להפוך את הבחירה למודעת יותר וכך לשפר את איכות חיינו באופן משמעותי.

הסבל הפסיכולוגי נולד מתוך התנגדות לכאב הרגשי שצף בתוך גופנו בעקבות אירוע לא נעים (פנימי או חיצוני) שקורה. ההתנגדות לכאב היא בעצם תולדה של הקושי שלנו להכיל ולווסת את הרגשות שלנו, רגשות כמו עצב, כעס, חרדה, חוסר ביטחון, פגיעות, ריקנות ושעמום, קנאה וכולי. לדוגמה: אם אדם קרוב נפרד מאיתנו מכל מיני סיבות, יעלה בתוכנו עצב.

ההתנגדות או הקושי להכיל את העצב (שהוא כאב טבעי במקרה שכזה) יגרמו לסערה רגשית שתבוא לידי ביטוי בהצפה בלתי נשלטת של תהליכי חשיבה על העבר והעתיד. כשזה קורה, אנחנו הופכים להיות מזוהים עם תהליכי החשיבה (מזוהים עם האגו או העצמי הנפרד) שצפים בתוכנו – תופעה שמייצרת סבל פסיכולוגי מיותר. דוגמה נוספת: אם אדם קרוב אלינו מתנהג אלינו בצורה לא רגישה ולא אוהבת, אנחנו נחווה כאב רגשי (שהוא כאב טבעי במקרה שכזה), וההתנגדות או הקושי להכיל את הכאב יגרמו לסערה רגשית שתבוא לידי ביטוי בהצפה בלתי נשלטת של תהליכי חשיבה על העבר והעתיד. כשזה קורה, אנחנו הופכים להיות מזוהים עם תהליכי החשיבה (מזוהים עם האגו או העצמי הנפרד) שצפים – תופעה שמייצרת סבל פסיכולוגי מיותר. המנגנון הזה עובד באופן זהה עם רגשות כמו שעמום וריקנות. לדוגמה: אם נמצא את עצמנו לבד בבית, עלולות לצוף בתוכנו תחושות לא נעימות של ריק ושעמום.

ההתנגדות או הקושי שלנו להכיל את הריק יגרמו לסערה רגשית שתבוא לידי ביטוי בהצפה של תהליכי חשיבה, שעלולים בסופו של דבר לייצר אצלנו דפוסים של התמכרות (גם הם, בעצם, הזדהות עם האגו: מחשבות על אוכל, פורנוגרפיה, קניות, עבודה, מערכות יחסים ועוד, אשר מובילות לדפוסי התנהגות של התמכרות). התמכרויות, בסופו של דבר, מובילות גם הן לסבל פסיכולוגי.

קיים חוק שהוא תמיד נכון – כל התנגדות לכאב רגשי מעצימה את הכאב, כל מה שאנחנו מתנגדים לו גדל. לדוגמה: הקושי שלנו לקבל ולחוות 10X כאב (חרדה, עצב, שעמום, כעס, קנאה וכולי), יגרום לכאב (לאותם הרגשות) להתנפח ל-1000X (המספרים אינם מדויקים ורק באים לתת המחשה לדרך שבו עובד מנגנון זה). הנושא של התנגדות לכאב מהותי לבריאותנו הנפשית, ואעסוק בו בהרחבה במאמרים נוספים.

הדבר שעוזר ליישם את כל מה שנכתב למעלה, הוא ההבנה הברורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאנחנו לא תהליכי החשיבה ותהליכי החישה (הרגשות) שלנו. המחשבות צצות בתוכנו באופן אקראי, אין לנו שום שליטה, לא על זמן הגעתן, לא על התוכן שלהן ולא על זמן עזיבתן אותנו. באותו אופן, גם הרגשות עולים בתוכנו כשהם עולים, ועוזבים כשהם עוזבים, וגם על זה אין לנו שליטה. תחושת ה'אני' שלנו (או המודעות) לעולם אינה מושפעת מתהליכי החשיבה והחישה (הרגשות), באותו האופן שבו הגלים אינם מפריעים אף פעם לתחתית האוקיאנוס. תחושת ה'אני' שלנו (I AM) או הטבע האמיתי שלנו, תמיד דוממת, שלווה ומסופקת.

הפוסט ההבדל בין כאב לסבל פסיכולוגי הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

איך אנחנו יודעים שאנחנו מזוהים עם האגו? לפניכם כמה מאפיינים שיוכלו לעזור לכם להבין מתי אתם מזוהים עם האגו:

קודם כל זה בגוף – תהליכי החשיבה הנובעים מהזדהות עם האגו הם בעצם תולדה של מתחים שמרוכזים בגוף הפיזי. במצב שבו אנחנו מזוהים עם האגו, אנחנו נוכל גם לשים לב לכך שהגוף שלנו אינו שקט. חוסר השקט יכול לבוא לביטוי בדרכים שונות: החל ממתח קל בגופנו ועד לכאבים עזים מאוד. תחושות של היפראקטיביות, אלימות ותזזיתיות או לחילופין תחושות של ערפול, כובד, ריקנות ודחיסות מופיעות אף הן בגוף בדרך כלל, כאשר אנחנו מזוהים עם האגו.

FFF – כאשר אנחנו מזוהים עם האגו, הגוף מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית שלו, ומייצר תגובות שנקראות גם fight, flight, freeze. במקור, תגובות אלו נועדו להישרדות של הגוף במקרים שבהם הוא חש איום אמיתי. אותה מערכת נדלקת "בטעות" כאשר קיים איום דמיוני על הדימוי העצמי שלנו כבני אדם. תגובות ה-fight יכולות לבוא לידי ביטוי, לדוגמה, בהתנהגויות אלימות או בתוקפנות, ביקורת והאשמות כלפי אחרים או כלפי עצמנו (דבר שמייצר פעמים רבות רגשות בעלי אופי דיכאוני). תגובות ה- freeze יכולות לבוא לידי ביטוי בחוסר אונים נרכש או בחשיבה אמביוולנטית, תופעות שבסופו של דבר יכולות להוביל לקיפאון רגשי ולדיכאון. תגובות ה-flight עולות פעמים רבות בתוך מערכות יחסים. כאשר קיימים מתחים, אנחנו עלולים להפוך לקרים ומרוחקים, דבר שמחבל ביכולת שלנו לנהל קשרים בריאים ומיטיבים. תגובות ה-flight לדוגמה, יכולות להוביל פעמים רבות לנטישות מדומיינות או אמיתיות של מערכות יחסים, מקומות עבודה וכדומה.

יש לי בעיה – כאשר אנחנו מזוהים עם האגו, אנחנו מזוהים עם האמונה שיש לנו בעיה בחיים, ושהפתרון של הבעיה נמצא מחוץ לנו. המחשבות שלנו ינסו להוביל אותנו למקור שהוא חיצוני לנו כדי שהמקור הזה יספק לנו הרגעה. המקור יכול להיות אדם (בן זוג, מטפל או מורה רוחני), חומר מסוים (אוכל, סם), פנטזיות על אירוע שיקרה בעתיד (מציאת עבודה, הצלחה בקריירה, מציאת זוגיות, הארה רוחנית, פתרון  לבעיה כלכלית קיימת, מעבר דירה, טיול בחוץ לארץ). יש עוד דוגמאות רבות לדרך שבה מנגנון זה עובד. העיקרון הוא תמיד אותו עיקרון – פתרון דמיוני לבעיה דמיונית. לכולנו יש אתגרים רבים בחיינו – בריאותיים, כלכליים, בין אישיים ועוד. החיים יכולים להיות מאוד לא פשוטים, אך ההגדרה של בעיה היא כאשר אנחנו לא מקבלים את האתגרים שקורים לנו בחיים ומתנגדים להם, וזה למעשה הרגע שבו האגו מתחיל לפעול. הפתרון הנכון ביותר לכל אתגר שיש לנו בחיים זה שקט פנימי ותגובות אינטליגנטיות שמגיעות מתוך שקט זה. חשוב לציין, שהיישום של הבנות אלו על ידי אנשים אשר חוו התפתחות רגשית מורכבת או/ו אירועים טראומטיים בחייהם, יכול להיות מאתגר יותר, אך בעזרת הכוונה רגישה ומדויקת ניתן להפיק הרבה ממידע זה גם במקרים אלו.

זמן – האגו חי בתוך זמן. כפי שדג אינו יכול לחיות ללא מים, כך גם האגו אינו יכול להתקיים ללא תחושת זמן. אנחנו נמצאים תמיד בהווה. זמן, למעשה, אינו קיים. הזמן נולד כאשר אנחנו לא מצליחים להכיל את הרגשות שלנו, וכתוצאה מכך הגוף מייצר מחשבות של עבר ועתיד. הזדהות עם המחשבות האלו מייצרת סבל רב.

אימפולסיביות ותחושה של דחיפות – כאשר אנחנו מזוהים עם האגו, אנחנו נחוש אימפולסיביות ותעלה בנו תחושה של דחיפות לעשות משהו – צריך למצוא פתרון לבעיה כאן ועכשיו! דרך משקפיים אלו, הדברים תמיד נראים אקוטיים ולא סובלים דיחוי. אם חושבים על זה שוב, דבר באמת אף פעם אינו דחוף, אלא אם כן יש סכנה לגוף הפיזי שלנו, או קיים גבול אמיתי להחלטה שצריכה להתקבל. בדרך כלל, זו סערה רגשית, או במילים אחרות, קושי שלנו לווסת את הרגשות שלנו אל מול קונפליקט פנימי או חיצוני שקורה בחיינו. הפתרון הטוב ביותר לכל קונפליקט מגיע תמיד מתוך רוגע, לכן חזרה לנוכחות והיכולת שלא להזדהות עם האגו יובילו תמיד לתוצאות שבאמת רצויות לנו.

קיימים מאפיינים רבים נוספים למבנה של האגו, ולכל אדם ישנו מבנה האגו הייחודי שלו. דרך עבודת צל יסודית, בשילוב עם חקירה גופנית של המתחים בגוף (דרך היוגה של החושים והגוף) ניתן, לאט לאט, בהדרגתיות ועם הרבה סבלנות, לשחרר את המבנה הזה שגורם לכולנו הרבה סבל פסיכולוגי מיותר, ואז להתחיל לחיות חיים הרבה יותר רגועים ואיכותיים.

הפוסט על האגו (תחושת הנפרדות) #2 הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

כאשר אדם אוהב את המקצוע שבו הוא עובד, הוא יכול לעבוד שעות על גבי שעות, והוא לא ירגיש שהוא בעבודה. לדוגמה: מתמטיקאי שמבלה שעות במחקר כי המתמטיקה מרתקת אותו, שחקן כדורגל שאוהב את המשחק, רופא שגוף האדם מסקרן אותו ואוהב גם לעזור לבני אדם. כל אלו לא ירגישו הבדל בין חיי היום יום, לבין הגעתם לעבודה, הם לא יהיו מתוסכלים כשיכנסו בשערי מקום עבודתם. הם ישקיעו הרבה אנרגיה במקומות העבודה שלהם, אך לא ירגישו שהם מתאמצים משום שהבחירה שלהם נעשתה מתוך חופש. בבסיס, הבחירות שלהם לא נעשו מתוך רצון להשיג מטרה כלשהי, והם יהיו עסוקים יותר בליהנות מהדרך.  אנשים אלו היו נהנים מעבודתם גם אם אף אחד לא היה מסתכל עליהם או עושה להם "לייקים" וגם אם עבודה זו לא הייתה מקור פרנסתם.

כאשר אדם נמצא בתוך קשר בין-אישי מתוך חופש, והקשר הוא קשר שבו קיימים מאפייני שליטה מעטים יחסית בין המשתתפים, אז הקשר אינו קשר מאומץ. כל אחד יקבל את האחר כפי שהוא, יכבד את החופש של האחר וירצה בטובתו. ברגעים שבהם יעלו מחלוקות, יעשה ניסיון כן ליישב את ההדורים, כדי  לשוב מחדש למקום החופשי והלא מתאמץ.

בזמן הפנאי, אדם יכול למצוא עיסוקים שאותם הוא אוהב לעשות. שוב – לא כדי להשיג משהו חיצוני דרך עשייתם אלא באמת מתוך כיף וסקרנות. לכולנו יש בתוכנו ידע לגבי דברים שאנחנו אוהבים באמת לעשות.

כאשר אנחנו בוחרים ומחליטים מתוך פחד, אנחנו עושים דברים שלא מתוך תחושת שלמות. כשזה קורה, הדבר משפיע מאוד על איכות חיינו. לדוגמה, אם נעבוד בעבודה רק בגלל נראות או בגלל הרצון להרוויח כסף, אבל לא נהנה מהעבודה, אז נקום כל בוקר לעבודה בתחושה חמוצה. אם נבחר חברויות רק בגלל הפחד שלנו להיות לבד, ולא נרגיש שלמים עם איכות הקשרים, נגלה הרבה חוסר יציבות וחוסר סיפוק בתוך הקשרים האלו. פעמים רבות אנחנו עלולים להישען על עוגנים כאלו כדי שלא להתמודד עם כל מיני פחדים שאנחנו מרגישים באופן מודע או לא מודע בתוכנו. לכן קשה לנו לפעמים להיות אמיצים ולבחור בדברים שאנחנו באמת אוהבים. אנחנו חוששים לפגוש תחושות מאיימות של ריק, ולכן פעמים רבות מתפשרים, וכמו שנאמר – להתפשרות יש מחיר כבד של פגיעה באיכות חיינו.

בתוך חקירה לא דואלית ניתן לגלות את הממד שלא מתאמץ בתוכנו. הדבר הוא פשוט מאוד ונגיש לכל מי שרוצה. שימו לב למה ששם לב, לדבר שלא זז ולא משתנה. הדבר שנמצא "מתחת" לתהליכי החשיבה, לתהליכי החישה ולתהליכי התפיסה. תגלו, שמה שאתם קוראים לו 'אני' זה הדבר הזה. אני חווה השתנות בתוכי כל הזמן, אבל אני כשלעצמי לא משתנה. מחשבות באות והולכות, תחושות (רגשות) באות והולכות, ותהליכי תפיסה באמצעות חמשת החושים כל הזמן משתנים (ראייה, ריח, טעם, מגע ושמיעה). מודעות (או תחושת ה'אני') שלנו תמיד מסופקת, רגועה ולעולם לא מתאמצת.

הפוסט לחיות חיים ללא מאמץ הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

בתוך המסגרת של הלימוד הרוחני הלא דואלי, אדם יכול להיות מזוהה עם האגו, או שהוא יכול להיות מזוהה עם עצמו.

הזדהות עם האגו היא, למעשה, הזדהות עם הגוף. כאשר אדם מזוהה עם האגו, הוא מזוהה למעשה עם אוסף של תשוקות ושל פחדים. בדרך כלל זה בא לידי ביטוי בהתנגדות למשהו שקורה עכשיו, ובהשתוקקות למשהו שיקרה בעתיד. ניתן לקרוא למצב הזה גם "תחושת הנפרדות", מצב שבו האדם חווה את עצמו כנפרד, מנותק ומבודד מכל מה שנמצא סביבו. בפועל, הזדהות עם האגו באה לידי ביטוי בסבל פסיכולוגי. ניתן לומר, שכל מי שפונה לטיפול פסיכולוגי, פונה בעקבות הזדהות עם האגו – הוא חווה תשוקות ופחדים שהוא איננו מסוגל להכילם ולהתמודד איתם בעצמו, ולכן הוא פונה לעזרה.

בשיח הרוחני מתייחסים פעמים רבות אל האגו כאל שמשהו בעייתי. מבנה "רע", או מבנה שאסור שיהיה, כזה שצריך להילחם בו ולהשמיד אותו. תופעה זו עלולה ליצור מורכבות רבה עוד יותר וסבל פסיכולוגי מיותר.

חקירה לא דואלית מאפשרת את ההבנה הצלולה, שרק האגו חושב שיש אגו, ולכן כל מאבק באגו הוא רק מאבק של האגו עם ובתוך עצמו.

למודעות, או לתחושת האני המורגשת שלנו, אין בכלל מושג מה זה אגו – היא נטולת קונפליקטים, סערות ומלחמות פנימיות. היא תמיד רגועה, שקטה ומסופקת. זו החוויה הישירה של כולנו. לכן האגו יכול לחיות בתוכנו ללא הפרעה ובהרמוניה איתנו, דבר שמאפשר לו, לאורך זמן, להירגע ולהיחלש באופן טבעי והדרגתי. הדבר מזכיר את האופן שבו אמא אוהבת מתייחסת לילדה הסוער – היא מקבלת אותו בדיוק כמות שהוא, בעדינות וברכות, ללא שום ביקורת או שיפוטיות, אוהבת ומחבקת עד שלבסוף הוא פשוט נרגע.

הדרך הישירה לשמחה מאפשרת לנו את ההבנה החווייתית שאנחנו לא האגו שחי בתוכנו, אנחנו לא אוסף של תשוקות ופחדים. מה שאנחנו הוא משהו הרבה יותר פשוט מזה, ולדבר הזה ניתן לקרוא בהרבה שמות. אחד מהשמות הוא גם אהבה.

הפוסט על האגו (תחושת הנפרדות) #1 הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

אם נשים לב, נבחין בכך שהסובל/ת הם רק מחשבה, מחשבה שאנחנו חווים, ולא אנחנו באמת. הדבר הזה ניתן לבחינה ישירה: שימו לב שמה שמודע למחשבה הסובלת הוא לא המחשבה בפני עצמה. הדבר שחווה את המחשבה הוא קבוע ויציב ומתקיים בפני עצמו, ללא קשר למחשבה הסובלת וללא תלות בה. המחשבות מופיעות בתוכנו. אנחנו לא בוחרים את זמן הגעתן, את התוכן שלהן או את מועד עזיבתן.

האירוע שאנחנו מתנגדים לו, נמצא תמיד בתוך המחשבות. ללא המחשבות האירוע הזה אינו קיים, ולא קיים גם הסבל אשר נלווה אליו. ללא המחשבות יש רק מודעות שקטה, רגועה ומסופקת –  וזה למעשה הטבע האמיתי של כולנו, כאשר אנחנו לא מזוהים עם המחשבות שמתגלות בתוכנו.

באופן דומה, פעמים רבות אנחנו מצפים שכאשר יקרה אירוע כלשהו בעתיד, נהיה שמחים ומסופקים יותר מכפי שאנחנו עכשיו. אם נחקור בכנות, נגלה שמתחת לפני השטח רוחשות להן תחושות של אי נחת, ויש בתוכנו אמונה (בדרך כלל לא מודעת) שכאשר האירוע העתידי יקרה, אז התחושות של חוסר הנוחות יפסקו. בפועל, הדבר באמת קורה, אך לזמן קצר בלבד. לאחר שהאירוע המיוחל מסתיים, חוסר הנחת שוב צף, ואז ניצור לעצמנו אירוע נוסף כדי שלא לפגוש את התחושות הלא נעימות.

אם נשים לב, נבחין בכך שהמצפה לאירוע בעתיד הוא תמיד מחשבה, מחשבה שאנחנו חווים, ולא אנחנו באמת. שוב –  הדבר הזה ניתן לבחינה ישירה: שימו לב שמה שמודע למחשבה המשתוקקת הוא לא המחשבה בפני עצמה. הדבר שחווה את המחשבה הוא קבוע ויציב ומתקיים בפני עצמו, ללא קשר למחשבה המשתוקקת וללא תלות בה. המחשבות מופיעות בתוכנו. אנחנו לא בוחרים את זמן הגעתן, את התוכן שלהן ואת מועד עזיבתן.

האירוע אשר אליו אנחנו משתוקקים תמיד נמצא בתוך המחשבות. ללא המחשבות האירוע הזה אינו קיים, ולא קיים גם אי הנחת אשר נמצא "מתחת" לאירוע עצמו. ללא המחשבות ותחושת אי הנחת יש רק מודעות שקטה, רגועה ומסופקת – וזה, למעשה, הטבע האמיתי של כולנו, כאשר אנחנו לא מזוהים עם המחשבות שמתגלות בתוכנו.

הפוסט כשהדבר הזה יפסיק לקרות – רק אז אני אהיה בסדר הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

אך אם בוחנים זאת דרך החוויה הישירה, ניתן לראות שהסבל אף פעם לא קשור לתוכן של המחשבות, אלא להזדהות עם החשיבה ועם התוכן שלה בלבד. הדבר תמיד קשור להיקשרות לאירוע שקרה בעבר או לפחד מאירוע עתידי שעלול לקרות. לכן, היכולת לא להיות מזוהה עם מחשבות הקשורות לזמן היא מפתח להבנה, כיצד ניתן להפחית סבל פסיכולוגי בחיינו.

תהליכי החשיבה (שקשורים בזמן) מופיעים בתוכנו באופן אקראי. המחשבות מגיעות באופן בלתי צפוי (כמו מזג האוויר, אין לנו שום שליטה על כך), אנחנו לעולם איננו בוחרים את התוכן של המחשבות אשר מופיעות בתוכנו (גם אם נגיד לעצמנו "הינה, אני בוחר את המחשבה הבאה", אז גם זו בעצמה מחשבה שאנחנו לא בחרנו…), והמחשבות גם עוזבות אותנו בזמן שהן בוחרות לעזוב אותנו.

הדרך הישירה לשמחה מצביעה על העובדה כי תחושת ה"אני" שלנו (או מודעות- שהיא בעצם המציאות שמודעת וחווה את החשיבה), יכולה להתקיים גם ללא חשיבה ואיננה תלויה בחשיבה עצמה. מכך ניתן להסיק שתחושת ה"אני" שלנו (או מודעות) לא מתקיימת בזמן, ולכן גם לא יודעת מה זה סבל פסיכולוגי. זמן וסבל פסיכולוגי מתרחשים בתוכה, אך תחושת העצמי שלנו (או מודעות) כשלעצמה היא תמיד שקטה, רגועה, מסופקת ולא תגובתית.

כאשר ההבנה הזו, כי תחושת האני שלנו (או מודעות) מתקיימת ללא זמן (ולכן גם ללא סבל פסיכולוגי), מתגלה שוב ושוב, היא יכולה לאורך זמן להחליש את התגובתיות שלנו ואת מידת הסבל הפסיכולוגי אשר אנחנו חווים ביום יום, וכתוצאה מכך להוביל אותנו לחיים שלווים ומאוזנים יותר.

הפוסט סבל פסיכולוגי לא קיים ללא תחושת זמן הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

הצל שלנו, מורכב מחלק אישי שבדרך כלל מכיל בתוכו רגשות כמו חוסר בטחון, פגיעות, תחושות של חוסר ערך, כעס, חרדה, בלבול, אמביוולנציה, ריקנות ושעמום, ייאוש, עצב, בדידות, חלקים מיניים, תוקפניים ואלימים והתנהגויות שחורגות מהנורמה של החברה בה אנו חיים ועוד. ההכחשה של כל אלו גורמת ליצירת מנגנונים שבאים לפצות על הצל, תופעה שבדרך גורם לדפוסי התנהגות שמייצרות אצלנו קשיים ובעיות בתפקוד היום יומי במקרה הטוב, וקשיי הסתגלות, קשיים ביחסים הבין אישיים, בעיות נפשיות והתמכרויות במקרים המורכבים יותר.

בנוסף, הצל שלנו מורכב מחלק קולקטיבי שכולל בתוכו הזדהות עם דפוסים יותר רחבים של החברה והתרבות שגדלנו בה, העדה אלינו אנחנו משויכים וגם של המשפחות שלנו.

לכולנו יש צל, ואנחנו לא אוהבים להכיר בו ולראות אותו, זה לא נעים. הבעיה שהצל שלנו מלווה אותנו וילווה אותנו לכל מקום שנלך. אנחנו מאמינים שאם "נזוז" – לדוגמא, נחליף את בן-הזוג, מקום עבודה, מקום המגורים וכו' המצב הנפשי שלנו ישתפר, וכך אנחנו מייחסים את מצבי הרוח שלנו לסביבה החיצונית. במקרים מסוימים, שינויים הם הכרחיים בחיינו ונדרש לעשותם. אבל פעמים רבות אנחנו רק נבהלים ובורחים מהצל של עצמנו. התזוזה תקל על המצב, השינוי יכול גם לשפר את מצב רוחנו – אבל השיפור יהיה זמני בלבד. לאחר זמן מה, אנחנו בדרך כלל נגלה כי המצב הנפשי שלנו נשאר אותו הדבר, ואנחנו יכולים למצוא את עצמנו מתפלאים למה הדברים תקועים, ואותם הרגלים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושינוי אמיתי לא מתרחש בחיינו.

כמו ילד שבורח מהצל שלו, ובשלב מסוים מבין שהדבר הוא בלתי אפשרי, גם אנחנו יכולים לעצור ולבחור להפסיק לברוח מהצל של עצמנו.

עבודת צל כוללת קודם כל רצון כנה לגלות מה קיים במחשכים שלנו. לאחר מכן מתחיל מיפוי יסודי של כל דפוסי הרגש-חשיבה וההתנהגויות שהצל שלנו מכיל. הדבר נעשה באמצעות שיחות, חקירה מדיטטיבית ובסופו של דבר בחיי היום יום שלנו – כשאנחנו לבד, בתוך מערכות היחסים שלנו בעבודה ובשאר תחומי החיים שלנו.

המקום היחיד שבו אנחנו לא מצליחים לראות את הצל שלנו (הצל הפיזי של הגוף), הוא כאשר אנחנו נמצאים במקום חשוך. בדומה לכך, בדרך כלל אדם מגיע למשבר רגשי (מקום חשוך), כאשר הוא איננו מודע לצל שלו. חשיפה הדרגתית של הצל מכניסה הרבה אור לחיים, גורמת להקלה משמעותית וכתוצאה מכך לריפוי יסודי ועמוק.

הפוסט לא לפחד מהצל של עצמנו הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.

הפתרון היחיד הוא להסתמך על משהו שהוא קבוע, יציב, לא משתנה, כזה שאין לו התחלה וסוף והוא גם לא חיצוני לנו. הדבר הזה לא יכול להימצא בעולם החומר, משום שמה שמאפיין חומרים זה שהם מתכלים, מתחילים ונגמרים.

הדרך הישרה לשמחה מציעה את האפשרות שבאמצעות חקירה פשוטה מאוד, שמבוססת אך ורק על החוויה הישירה שלנו, ניתן בצורה פשוטה מאוד לעזור לנו להבין שהדבר היחיד שעומד בקריטריונים האלו זה תחושת האני שלנו (I AM). מה שמודע לתהליכי החשיבה שלנו זה תחושת האני שלנו (או מודעות). המחשבות באות והולכות אבל מה שמודע אליהן לא משתנה. מה שמודע לתהליכי החישה שלנו (רגשות ותחושות גופניות) זה תחושת האני שלנו (או מודעות). תחושות באות והולכות, אבל מה שמודע אליהן לא משתנה. מה שמודע לתהליכי התפיסה שלנו (ראייה, ריח, טעם, מגע ושמיעה) זה תחושת האני שלנו (או מודעות). מה שנתפס בחושים בא והולך, אבל תחושת האני שלנו לא משתנה.

הצלם שמצלם את התמונה לא נראה בתמונה עצמה. כך גם תחושת העצמי שלנו (או מודעות) קיימת ברקע של הדברים – שקופה, שקטה, דוממת אבל היא תמיד שם. היא מאפשרת לתהליכי החשיבה, החישה והתפיסה להתקיים, אך אלו אינם מפריעים לה. אך ללא מודעות (או תחושת האני), לתהליכי החשיבה, התפיסה והחישה אין כל קיום עצמאי משלהם.
הגילוי של תחושת העצמי שלנו (או מודעות) ללא תלות בתהליכי החשיבה, התפיסה והחישה יכול להוביל אותנו להבנה שקיימת אופציה להיות שמחים ללא כל סיבה אובייקטיבית, שמחה שהיא גם כיפית וגם יציבה וקבועה.

הפוסט כיף לא שווה שמחה אבל שמחה שווה כיף הופיע לראשונה ב-ברוך חולוב.