כאשר מתייחסים לאגו בתוך השיח הרוחני, מה שמתכוונים אליו איננו המבנה של האגו, כפי שפרויד התייחס אליו (מה שמתווך בין הדחפים לסופר אגו), או לאגו כפי שמתייחסים אליו באופן הפופולרי היום-יומי באמירות כמו "יש לו אגו ענק".
בתוך המסגרת של הלימוד הרוחני הלא דואלי, אדם יכול להיות מזוהה עם האגו, או שהוא יכול להיות מזוהה עם עצמו.
הזדהות עם האגו היא, למעשה, הזדהות עם הגוף. כאשר אדם מזוהה עם האגו, הוא מזוהה למעשה עם אוסף של תשוקות ושל פחדים. בדרך כלל זה בא לידי ביטוי בהתנגדות למשהו שקורה עכשיו, ובהשתוקקות למשהו שיקרה בעתיד. ניתן לקרוא למצב הזה גם "תחושת הנפרדות", מצב שבו האדם חווה את עצמו כנפרד, מנותק ומבודד מכל מה שנמצא סביבו. בפועל, הזדהות עם האגו באה לידי ביטוי בסבל פסיכולוגי. ניתן לומר, שכל מי שפונה לטיפול פסיכולוגי, פונה בעקבות הזדהות עם האגו – הוא חווה תשוקות ופחדים שהוא איננו מסוגל להכילם ולהתמודד איתם בעצמו, ולכן הוא פונה לעזרה.
בשיח הרוחני מתייחסים פעמים רבות אל האגו כאל שמשהו בעייתי. מבנה "רע", או מבנה שאסור שיהיה, כזה שצריך להילחם בו ולהשמיד אותו. תופעה זו עלולה ליצור מורכבות רבה עוד יותר וסבל פסיכולוגי מיותר.
חקירה לא דואלית מאפשרת את ההבנה הצלולה, שרק האגו חושב שיש אגו, ולכן כל מאבק באגו הוא רק מאבק של האגו עם ובתוך עצמו.
למודעות, או לתחושת האני המורגשת שלנו, אין בכלל מושג מה זה אגו – היא נטולת קונפליקטים, סערות ומלחמות פנימיות. היא תמיד רגועה, שקטה ומסופקת. זו החוויה הישירה של כולנו. לכן האגו יכול לחיות בתוכנו ללא הפרעה ובהרמוניה איתנו, דבר שמאפשר לו, לאורך זמן, להירגע ולהיחלש באופן טבעי והדרגתי. הדבר מזכיר את האופן שבו אמא אוהבת מתייחסת לילדה הסוער – היא מקבלת אותו בדיוק כמות שהוא, בעדינות וברכות, ללא שום ביקורת או שיפוטיות, אוהבת ומחבקת עד שלבסוף הוא פשוט נרגע.
הדרך הישירה לשמחה מאפשרת לנו את ההבנה החווייתית שאנחנו לא האגו שחי בתוכנו, אנחנו לא אוסף של תשוקות ופחדים. מה שאנחנו הוא משהו הרבה יותר פשוט מזה, ולדבר הזה ניתן לקרוא בהרבה שמות. אחד מהשמות הוא גם אהבה.