כבני אדם הורגלנו להאמין שכיף שווה שמחה. הכוונה היא לכיף בהקשר של חוויות – כאלו שיש להן התחלה וגם סוף. בשלב מסוים בחיינו אנחנו יוצאים למסע של צבירת חוויות מתוך אמונה (מודעת או לא מודעת) שאם נצליח לחוות ולאגור חוויות רבות ומגוונות יותר, נהפוך להיות בני אדם שמחים ושלמים יותר. פעמים רבות, מטרתן של החוויות האלו היא למסך תחושה גלויה או סמויה של ריק, שעמום וחוסר משמעות. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במהלך חיינו רודפים אחרי קריירה מפוארת, כסף, חוויות רומנטיות וחוויות מיניות מרגשות, טיולים ביעדים אקזוטיים, סמים, אלכוהול, חוויות רוחניות מרגשות, מסיבות, הימורים, ספורט אקסטרים, והרשימה עוד ארוכה. בסופו של דבר, מה שנגלה אם נסתכל פנימה בכנות, זה שאף חוויה או אירוע חיצוני אינם יכולים לספק אותנו באמת ולמלא את תחושת הריק. הסיבה לכך היא פשוטה מאוד: כפי שנאמר – כל מה מתחיל גם חייב להיגמר, ולכן בתוך המעגל הזה חבוי גם פוטנציאל לתסכול רב ולמפחי נפש. הנטייה הזו שלנו כבני אדם גורמת לנו לחוסר יציבות בחיינו, להתמכרויות ופעמים רבות גם להיקלעות למשברים ולמצבים רגשיים לא פשוטים.
הפתרון היחיד הוא להסתמך על משהו שהוא קבוע, יציב, לא משתנה, כזה שאין לו התחלה וסוף והוא גם לא חיצוני לנו. הדבר הזה לא יכול להימצא בעולם החומר, משום שמה שמאפיין חומרים זה שהם מתכלים, מתחילים ונגמרים.
הדרך הישרה לשמחה מציעה את האפשרות שבאמצעות חקירה פשוטה מאוד, שמבוססת אך ורק על החוויה הישירה שלנו, ניתן בצורה פשוטה מאוד לעזור לנו להבין שהדבר היחיד שעומד בקריטריונים האלו זה תחושת האני שלנו (I AM). מה שמודע לתהליכי החשיבה שלנו זה תחושת האני שלנו (או מודעות). המחשבות באות והולכות אבל מה שמודע אליהן לא משתנה. מה שמודע לתהליכי החישה שלנו (רגשות ותחושות גופניות) זה תחושת האני שלנו (או מודעות). תחושות באות והולכות, אבל מה שמודע אליהן לא משתנה. מה שמודע לתהליכי התפיסה שלנו (ראייה, ריח, טעם, מגע ושמיעה) זה תחושת האני שלנו (או מודעות). מה שנתפס בחושים בא והולך, אבל תחושת האני שלנו לא משתנה.
הצלם שמצלם את התמונה לא נראה בתמונה עצמה. כך גם תחושת העצמי שלנו (או מודעות) קיימת ברקע של הדברים – שקופה, שקטה, דוממת אבל היא תמיד שם. היא מאפשרת לתהליכי החשיבה, החישה והתפיסה להתקיים, אך אלו אינם מפריעים לה. אך ללא מודעות (או תחושת האני), לתהליכי החשיבה, התפיסה והחישה אין כל קיום עצמאי משלהם.
הגילוי של תחושת העצמי שלנו (או מודעות) ללא תלות בתהליכי החשיבה, התפיסה והחישה יכול להוביל אותנו להבנה שקיימת אופציה להיות שמחים ללא כל סיבה אובייקטיבית, שמחה שהיא גם כיפית וגם יציבה וקבועה.